<h1>ב"מ ע"ב ע"א</h1>
<h2>דף ו.</h2>
עתה יש לנו לברר ולפרש ענייני הרבית איסורו והיתירו על איזה דרך הם נחלקין. וזה נחלק לג' חלקים. החלק האחד לפרש דברים שהן נקראים רבית קצוצה ואיסורו מן התורה. החלק השני לפרש דברים שהן נקראין אבק רבית ואין איסורו אלא מדברי סופרים. החלק הג' דברים שהם כמו רבית ואין בהם איסור לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. וכל זה נפרש בארוכה ולא בקצרה. החלק הראשון נפרש דברים שהן נקראין רבית קצוצה ואיסורו מן התורה. תחלה דע והבן כי כל המלוה ברבית קצוצה אע"פ שעוברין המלוה והלוה על כל הלאוין שכתבנו למעלה אעפ"כ אין לוקין עליהן מפני שניתן להשבון, שהרי כל רבית קצוצה הואיל ואיסורו מן התורה ב"ד מוציאין אותו רבית מן התורה מן המלוה ומחזירין אותו ללוה. וכדגרסינן בפרק אי זהו נשך [ב"מ ס"א ע"ב] אמר רבי אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינין. ואע"ג דפליג רבי יוחנן עליה הלכתא כותיה דאפסיקא הלכתא כותיה. וטעמא דרבי אלעזר דכתיב וחי עמך אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך. ודוקא מיניה דידיה מפקינן, אבל מבריה לא מפקינן. והוא דלא הוי דבר מסויים, אבל דבר מסויים אפילו מבריה מפקינן, וכמו שאנו עתידין לפרש בחלק ההיתר. וכן שטר שכתוב בו רבית. ופירש הר"ם ז"ל [מלוה פ"ד ה"ה] רבית קצוצה או של דבריהם גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. קדם וגבה את הכל מוציאין ממנו רבית קצוצה אבל אבק רבית אינו גובה ואין מחזירין אותו. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] שטר שכתוב בו רבית, פרש"י שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה בכך וכך לזמן פלוני, קונסין אותו ואינו גובה לא הקרן ולא הרבית דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. וקי"ל כחכמים. ויש לעיין אם גובה הקרן בשטר זה מבני חרי בלבד. ובזה יש דעות חלוקות, כי הרב בעל התוס' כתב דאינו גובה בו ממשועבדים אבל מבני חרי גובה על פי אותו שטר. ואינו נראה, דתניא בתוספתא פרק איזהו נשך [פ"ה ה"ט] המוצ(י)א שטר חוב שיש בו רבית יקרענו בא לבית דין יקרעוהו. ואם איתא דמגבין מבני חרי אמאי יקרעוהו, דכיון דלא קנסו בגביית הקרן לגבות בו מבני חרי למה קנסו אותו לקרעו. אלא ודאי מהתם משמע דלא גבי ביה מידי. ומיהו מהתם ליכא הוכחה, כי נראה דאפילו לרבנן על המוצ(י)א לקרעו לפי שבעל השטר מצווה לקרעו אם היה בידו ועובר בקיומו. אבל משטרי חוב המוקדמים פסולים משמע שהשטר פסול לגמרי, והכא נמי פסול לגמרי. ומיהו רש"י ז"ל פירש פסולים לגבי משעבדי בלבד. ולפי פירושו הא נמי דכותה היא וגובה בו מבני חרי. ויש לעיין למה לא יהא השטר פסול לגמרי, שהרי העדים שבו יש לפוסלן מפני שהן בעלי עבירה שעברו על לאו דלא תשימון עליו נשך. ובזה תירץ הרב ב"ה דעדים לא מפסלי שהרי אינם עידי חמס, שהרי אין להם ריוח בדבר כלל. ועוד ראיה דאם איתא שהם פסולים ה"ל למנותם במשנת אלו הפסולים [סנהדרין כ"ד ע"ב]. א"נ מיירי בשטר שלא נזכר הרבית בתוכו אלא סתם כתוב פלוני חייב לפלוני מנה וסברו העדים שהיה הכל קרן ואח"כ נודע שהיה רבית בכלל, והם אינם עידי חמס דלאו אדעתייהו. ועל כ"ז הקשו עליו מה שאמר וכתב שאינן עידי חמס, שהרי משומד לאכול נבלה להכעיס דקי"ל שהוא פסול. ומה שהביא ראיה ממשנת אלו הן הפסולין לאו ראיה היא, דהא לוה נמי לא מני, כדמפרש בגמ' [סנהדרין כ"ה ע"ב] דמלוה דקתני מלוה הבאה ברבית ר"ל ואחד מלוה ולוה וערב ועדים הכל נכללים בה. גם הפירוש שפירש שלא הוזכר הרבית בתוך השטר, א"כ היאך מתרץ באי זהו נשך עלה דההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין רבי יוחנן אפילו תימא רבנן דאמרי גובה את הקרן ואינו גובה רבית גזרה שמא יגבה מזמן ראשון, ואי מיירי בשטר שלא נזכר הרבית גם בזה נגזור שמא יגבה קרן ורבית בתורת קרן. גם אם נפרש שהוזכר הרבית בתוך השטר ולפיכך הוכשרו העדים, שאין זה שומא, כיון שמתוך השטר נכר שיש בו רבית שלא יבא לגבותו בחתימתן, וכי תנן [ס"פ איזהו נשך] שהעדים עוברים בלא תעשה כגון שאין נכר בשטר שהוא רבית. הא ליתא, דהא אמרינן בשמעתין [ב"ק ל' ע"ב] משעת כתיבה עבד ליה שומא. ולפיכך נראה שהעדים פסולים ואינו גובה על פי השטר אפילו קרן אלא על פי עדים או בהודאתו. ואולי נוכל להעמיד פסק ב"ה דאע"ג דבעבירה דאורייתא מפסלי אפילו ברשע שאינו חמס, בעבירה דרבנן לא פסלינן ליה אלא דוקא כשעבר על דעתו מחמת ריוח דומיא דחמס, ונוקמה להאי שטר ברבית דרבנן, אי נמי אפילו ברבית דאורייתא הוו עדים כשרים ולאו מטעמיה דמר, אלא דלא תשימון לאינשי במלוה וערב משמע להו, כדאמרינן [ב"מ ה' ע"ב] לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו, ולהכי לא מפסלי. והרבה האריכו בזה ב"ה.
וכן ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר אמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו לגוי, הרי זו רבית קצוצה, ואפילו העמידו אצל הגוי עד שיטול הלוה ויתנם ביד ישראל האחר שהוא רוצה ללוותן עכשו. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת נכרי אבל לא מדעת ישראל, כיצד, ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו וכו' מעלה לו אסור ואם העמידו אצל גוי מותר, ואוקמה רב פפא כגון שנטל הגוי ונתן ביד ישראל, אבל נתנם לו ישראל אסור ואע"ג דהעמידו אצל גוי, מ"ט דקי"ל אין שליחות לגוי והוא ניהו דקא שקיל רביתא ואסור. וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר. העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן הגוי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זו רבית של תורה. וכדאיתא בסיפא דברייתא דקתני וכן גוי שלוה וכו' ואם העמידו אצל ישראל אסור. וכן פסק הרמב"ם [מלוה פ"ה ה"ד] בשניהן שהוא רבית קצוצה. וכן ישראל שהפקיד מעותיו לגוי וקבל הגוי על אחריותם עליו ואפילו מאונסים אעפ"כ הרי הן כממונו של ישראל, שהרי הוא ממונו ובמצותו ולצורכו מלוה אותם ואסור מן התורה רבית כזה. וכן י"א כי גוי שהפקיד מעותיו לישראל ופטרו מכל אחריות אפילו מפשיעה אעפ"כ יש אוסרים שילום ישראל לחברו ברבית, שאינו נקרא ממון של גוי, שאין שליחות לגוי, וכשם שאינו (עושה) [נעשה] שליח כך אינו (נעשה) [עושה] שליח, והרי הוא כישראל שמלוה לישראל חבירו ואסור, ויוציא ממנו כרבית של תורה. ואע"פ שנראה מן הירושלמי שזה מותר, וכדגרסינן בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ה] ישראל שמנהו גוי אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית, מעות גוי המופקדים ביד ישראל אסור ללוותן ממנו ברבית, מעות ישראל מופקדים ביד גוי מותר ללוותן ממנו ברבית. זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר. אעפ"כ אין סומכין עליו, מפני שהוא כחולק על הבבלי שלנו שאינו מתיר כשיהיה יד ישראל באמצע כלל, דהא אוקימנא [ב"מ ע"א ע"ב] בהניחם על גבי קרקע והפטר, או כגון שנטל ונתן הגוי בידו של ישראל שני. גם ראינו הרי"ף שהשמיטו ולא הביאו בהלכותיו. גם הרמב"ם ז"ל לא הביאו בחיבורו. גם הראב"ד ב"י כתב כי אין הירושלמי שוה עם התוספתא [ב"מ פ"ה ה"ח]. על כן אין לנו לסמוך עליו. ומפני שכל אלו נטה דעתם לאיסור כתבתי דרכים הללו בחלק זה המיוחד לפרש בו רבית קצוצה. ואמנם רבני צרפת התירו דברים אלו על דרך הירושלמי בדרכים ידועים, ובחלק ההיתר נאריך בזה ושם תמצא בדין זה כפי כל הצורך. וכן ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ונתגייר המלוה ואח"כ זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה הרבית. והכי איתא בפרק אי זהו נשך
